זה שבר אותי.
כשהם היו אצלי בהכנה נלחמנו ביחד כדי שהם יגיעו סופסוף לרגע הזה שבו הם מתחילים ללמוד רפואה.
עברנו מסע ביחד שבו זכיתי להכיר אותם לעומק ולדעת כמה מדהימים הם מבפנים.
ואז כשהגשמנו את המטרה שלחתי אותם לדרכם ללימודי הרפואה, גאה בהם בטירוף,
וקצת כמו אמא שנפרדת מהילדים שלה שעוזבים את הקן רציתי שיהיה להם טוב.
לשמוע אותם שבורים, מתוסכלים, מבולבלים וכואבים פשוט קרע אותי.
כי באמת אהבתי אותם.
והיה לי קשה לראות שקשה להם.
לכאורה כבר השגנו את המטרה שהצבנו לעצמנו- הם כבר סטודנטים לרפואה וחיים את החלום, אז מה קרה? מה בכל זאת לא עובד? למה הם לא מאושרים?
מאז אלעד ונטע וספיר ונתן כבר הצטברו לי עוד הרבה שיחות טלפון כאלו.
לפעמים זה קורה בשנה ראשונה, לפעמים הרבה אחרי,
אבל המשותף לכולם הוא שהם אנשים מדהימים שאני מאוד אוהבת שלכאורה חיים את החלום אבל בכל זאת לא טוב להם.
וזה גרם לי להבין שאולי צריך לשנות משהו בהכנה שלי.
אולי לא טוב שהיא נגמרת בשלב שבו בית הספר לרפואה מתחיל, ואני צריכה להמשיך להיות שם בשביל התלמידים שלי דווקא אז.
לעזור להם להתחיל את בית הספר לרפואה נכון. לדעת מה מחכה להם (מכל הבחינות- לימודית, חברתית, כלכלית, משפחתית וכו')
ולתת להם את הכלים הנכונים כדי לגרום לזה לעבוד כבר מההתחלה, בלי שהם צוברים משקעים ומשלמים מחירים לא בריאים.
פשוט- שיהיה להם טוב. בכל שלב של המסע הזה שמחכה להם 🙂
כך נולד הקורס: שנה א' רפואה – מה שהייתי שמחה שהיו אומרים לי לפני שהתחלתי(: